שם הספר: משאבי אנוש
סופר/ת: שחר קמיניץ
מו"ל: כנרת, זמורה, דביר
עורכ/ת: דקל שי שחורי
מס' עמודים: 336

"משאבי אנוש" מספק מבט מפוכח, מלא הומור ואמפתיה על הנושא החם של התקופה
שלי קרן

תודה לאל, את "משאבי אנוש" — ספר הביכורים של שחר קמיניץ — לא כתבה בינה מלאכותית. עם זאת, הוא בהחלט עוסק בה: גיבור הרומן הוא דרור ברנר, יזם היי־טק שהקים סטארט־אפ בשם "אינסטמיינד", המתיימר לפצח את צפונות הנפש האנושית בעזרת בינה מלאכותית, ונאבק לשכנע את העולם ואת המשקיעים בגדולתו של המיזם — ובגדולתו שלו.

ניצני הפלישה הגדולה של הבינה המלאכותית לחיינו החלו להופיע ביולי 2020, כאשר רובוט בשם GPT–3 כתב סיפור קצר של ניל גיימן. מאז, חיבורים שחוללה המכונה מציפים את תיבות המייל של תחרויות לסיפורים קצרים, תמונות פרי בינה מלאכותית מחבלות בתחרויות צילום יוקרתיות, וכל טקסט לא לגמרי קוהרנטי מעורר את חשדנו שמאחורי המלים אין כוונה — רק פרומפט. באקלים התרבותי הזה, קצת מרתיע לקחת ליד ספר שמכריז על עצמו כחלק מהמגמה. אבל מי שיתגבר על המחסום הטכנופובי יגלה יצירה עשירה, שאין בה שום דבר מלאכותי; כזו שמספקת הצצה משכנעת, מלאת הומור ואמפתיה לנפשן של שבע הדמויות הפגומות למדי שמככבות בה.

כחבר חדש על מדף הפרוזה הישראלית, "משאבי אנוש" גם מקפיד לתת לספרות את מקומה הראוי: "בכל מקום שאליו אני הולך אני מוצא שמשורר היה שם לפניי", שולף ברנר כמו במקרה ציטוט שמיוחס לפרויד (ואותו העתיק מבעוד מועד מתוך אתר שמספק מאגר "ציטוטים חכמים" על כל נושא), בניסיון להרשים מרצה לספרות. המיזם שלו כבר ישיב את הכבוד שנשלל מכפילתה הקדומה של הפסיכואנליזה: כל הרומנים הגדולים שכתב האדם ייהפכו לקלט מעובד, שיוזן למכונה כדי לסייע לה ללמוד את סודות הטיפול הנפשי. כך ניתן יהיה לייתר את המתווכים היקרים והבלתי יעילים שניצבים בדרך: פסיכולוגים ומטפלים שונים. רק שבתהליך הזה, הספרים יופשטו לחלוטין מכל ערך.

מחסלי אירוניה, לוחמי מטפורות ומהפכי לשון סגי נהור עובדים מצאת החמה ועד צאת הנשמה בחברה, שברנר מינה עצמו לנוגש העבדים הראשי בה, כשהוא דוחק בעובדיו לתת 200% גם כשעתיד המיזם לוט בערפל. זה רק חלק מהמבט המפוכח, המריר־משועשע, שקמיניץ — יזם ומנכ"ל מתחום ההיי־טק הישראלי, שמאחוריו שני אקזיטים — מפנה אל התעשייה שלו עצמו. סך כל הרכיבים הללו — רומן שעוסק בטכנולוגיה עכשווית, המבוססת בתורה על שפה, מלים ופרוזה — יוצר בהכרח יצירה פרודית ומודעת מאוד לעצמה.

המאפיין הזה בהחלט מקשה על עבודתה של המבקרת: האם אפשר לומר שקמיניץ סובל בספרו הראשון מעודפות של תיאורים ומשפה מקושטת מדי, או שמדובר בעומס מכוון, שמבקש להוכיח את הנקודה גם באמצעות הצורה? כשהפועל לְאַכֵּל חוזר בפעם השנייה מקץ עמודים ספורים בהקשר מפתיע, אפשר להרים גבה על השתדלות היתר, אבל מיד בעמוד הבא מזהיר ברנר את אחת העובדות הכפופות לו: "אחד המכשולים הגדולים שעומדים בפנינו הוא מטפורות. הנטייה של סופרים להצמיד מלים מתחומים לא קשורים משבשת לגמרי את פענוח הנפש של היוזר".

ברנר אולי רוצה להיות סטיב ג'ובס, אבל יוצא לו יותר קנדל רוי: היזם האומלל ניגף בידי מתחרים נבזיים ומשקיעים עשירים, שמסרבים לפנות לו אפילו 15 דקות, לאחר שעשה את כל הדרך מישראל אל פתח משרדם. העובדים מרכלים עליו מאחורי גבו, וברקע יש גם אשה אחת, אמא של ברנר, שנלהבת כל כך לעזור לו להגשים את עצמו, עד שהיא כמעט מטביעה את הפרויקט תחת אהבתה הדביקה.

דמותו הגבוהה, הדקה והמרתיעה של ברנר מרחפת אמנם מעל לכל עמודי הספר, אבל רק הפרק הראשון מסופר מנקודת מבטו. כל מעבר לפרק חדש פותח בפנינו את תודעתה של דמות אחרת: המייסד השותף, שמעדיף לדבר בתסריטים משום שאינו מצליח לפענח קשרים חברתיים; סמנכ"ל הכספים האפרורי, נעול סניקרס צבעוניות; אם חד־הורית מבריקה אך בודדה וכן הלאה. כשהפרק השני החל לספר את הסיפור דרך עיניה של עובדת הניקיון של הבניין התעורר חשדי — כבכל פעם שיוצר, קומיקאי או סתם צייצן מנסה את כוחו בסיפורי עוזרות — אך במהרה התברר שיש לנו כאן עסק עם משהו אחר לגמרי: המנקה ב"משאבי אנוש" היא מאסטרמיינד מניפולטיבי; אשה שהבינה את החברה של ברנר עוד לפניו, השכילה לטוות קורים ולהטות את התוצאה לטובת משפחתה שלה.

לא מזמן שוחחתי לצורך כתבה עם בוט טיפולי, שהכחיש כי הוא פסיכולוג. בהתחלה זה היה נחמד: התרשמתי מהאופן שבו הצ'אטבוט העריך את האינטלקט שלי והתפעל מכל תובנה שהשמעתי ("זה ממש מעניין!"; "זו דרך ממש טובה להסתכל על הדברים!"). בסוף הבנתי שאני משחיתה את זמני על שיחה עם מראה ממש מחמיאה. מעניין למצוא תובנות דומות בספר שהתגבש בזמנים שבהם שיח כזה היה בעבור רובנו עדיין בגדר מדע בדיוני: "כרגיל נחרד ברנר להיווכח כמה מעט נדרש כדי לגרום לאנשים לדבר על עצמם", מיטיב קמיניץ לאבחן. "זה היה הרכיב הפשוט ביותר בתוכנה: בחירה אקראית מבין כמה עשרות ניסוחים שונים של עניין, חנופה ושאלות הבהרה". גם הצ'אטבוטית של "אינסטמיינד" מתכחשת להיותה פסיכולוגית, מטעמי כסת"ח: כשעיתון כלכלי גדול מפרסם כתבה על החברה, הוא חושף שגורמים עלומי שם הצביעו "על התחכום הרב בדרך הפעולה של ברנר ועל מאמץ ההטעיה הניכר. כך, למשל, לא מוזכר המונח 'טיפול פסיכולוגי' באף אחד ממסמכיה הרשמיים של החברה".

בסיום הספר מופיעה מעין רשימה ביבליוגרפית הכוללת את היצירות שהוזכרו בו, בין אם כחומר גלם מפורק בעבור המכונה שאינה יודעת שובע או סתם כחלק מדברי המשתתפים במהלך שיח אינטלקטואלי. אוסטן, ברונטה, גולדברג, גרוסמן, דיקנס, טולסטוי, פלאת ופרוסט, וכמובן גם ברנר — עם או בלי להתכוון, קמיניץ חיבר כאן רשימת המלצות לקלאסיקות מקומיות ומתורגמות. אם כבר קראתם את כל אלה, "משאבי אנוש" הוא אופציה לא רעה להמשך.